ר"ן על חולין כ״ד

1 בעי רב יוסף פירשה מתה מהו. התולעת לאחר שנתלשה דשריא לדברי הכל פירשה מתוך הפרי לארץ ולא רחשה שמתה מיד בנפילתה מהו מי אמרינן כיון דלא הלכה לאו שרץ השורץ על הארץ הוא או דילמא לא בעינן שריצה כך פרש"י ז"ל והוא גורס פירשה ומתה אבל הר"ף ז"ל גורס פירשה מתה מהו וכבר פרשתיה:

2 מקצתה מהו. מי הויא ככולה או לא:

3 לאויר העולם מהו. פירשה מן הפרי תלוש לאויר וקודם שהגיעה לארץ קלטה בפיו מהו לבלעה מי חשיב שורץ על הארץ או לא:

4 על גבי תמרה מהו. מתוכה פירשה לגבה מי אמרינן היינו רביתא או דילמא כשורץ על גבי ד"א דמי ובגמ' איבעיא לן תו עלה לגג גרעינתה מהו כלומר אם תמצא לומר דגג תמרה כדבר אחר הוא גג גרעינתה מהו כל התולעים מגרעיני הפרי הם גדלין:

5 מתמרה לתמרה מהו. כלומר לא שרץ על גבה אלא נקב מזו לזו מי אמרינן כיון דלאו היינו רביתא שורץ קרינא ביה או דילמא אויר העולם בעינן וכולהו בתלושים בעינן להו וסלקא בתיקו ולחומרא:

6 וקוקני דאינון תולעים שבמעי דגים אסירי מ"ט מעלמא אתו. שאילו היו נוצרים מגופו היו מותרים כדאמרינן בסמוך:

7 דמינם ניים. כוורא ועייל באוסיה. בחוטמו נכנסין בעוד שהדג ישן:

8 מורנא דבשרא אסירין דכוורי שריין. תולעים הנמצאים בבשר הדגים שלא היה אפשר שבאו מן החוץ אלא נוצרין מבשרו שריין:

9 אבלע לי ואנא איכול. הבליע לי מהם שלא אדע כדי שלא אקוץ בהם ואוכל:

10 דרנין שבבהמה. תולעים הנמצאים בבהמה בין עור לבשר:

11 מדלא מהניא להו שחיטה דתולעים לאו בני שחיטה נינהו ולא מהני להו שחיטה דבהמה אבל דגים באסיפה בעלמא משתרו בלא שחיטה:

12 וכי גבלי בהיתרא גבלי. כשהם נוצרים בהיתר נוצרים:

13 שלשול. תולעת ארוכה כנחש ונמצאת באשפה:

14 חיפושית. אישקרבור"ט:

15 נדל. מרבה רגלים קורין לו:

16 גרסינן באלו הן הלוקין דף טז: אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד'. פוטיתא שרץ מים הוא וארבע לאוין דידיה מפורשין בהלכות:

17 נמלה לוקה חמש. לא נתחוורו דברי הרי"ף ז"ל במנין לאוין שלו ובמקצת נוסחי הלכות הוא מתוקן וה"פ נמלה שרץ הארץ היא ולוקה חמש הני תרי דבסתם שרצים הכתובים בהלכות גבי פוטיתא וחד כל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל וחד לכל השרץ הרומש על הארץ לא תאכלו כי שקץ הם וחד לא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ וגו' ומוסיף עליהם צרעה משום שרץ העוף:

18 הדרן עלך אלו טרפות

19 בהמה המקשה לילד. בשעת שחיטתה:

20 והחזירה. קודם שחיטה:

21 מותר באכילה. מפרשינן בגמ' דהאי מותר לאקאי איד דאבר עצמו שיצא לחוץ שוב אינו ניתר בשחיטת אמו ולית ליה תקנתא בחזרה ולא קאי נמי אעובר שהוא בפנים לגמרי שהרי אפילו בלא החזירה הוא ניתר בשחיטת אמו ומאי דתני מותר בהחזירה היינו מקום חתך דלדידיה מהני חזרה שאם לא החזיר צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון לחתכו שאותו מקום שדבוקים בו החיצון והפנימי אסור מפני שהוא עומד על שפת הרחם ולא קרינא ביה בהמה בבהמה דילפינן מינה בגמרא שהעובר ניתר בשחיטת אמו משום דמקום חתך לאו בתוכה הוא אבל החזירו אין צריך לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר דקרינן ביה בהמה בבהמה ונהי דאבר עצמו אסור כדילפינן בגמרא מובשר בשדה טרפה כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר. מקום חתך מיהא שרי דהא לא יצא חוץ למחיצתו שהרי על שפת הרחם עמד. ואפילו הכי כל זמן שלא החזירו אסור דמה שהוא בשפת הרחם לא קרינא ביה בהמה בבהמה:

22 הוציא את ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד. ותו לא מהני ליה שחיטת אמו וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי ואם נמצא מת הרי הוא כנבילה:

23 חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה. שכל זמן שהעובר במעי אמו ניתר בשחיטת אמו בין חי בין מת בין שלם בין מחותך ואינו נאסר משום טרפות כל זמן שהוא במעי אמו שאפילו מת ניתר בשחיטה ועובר דניתר בשחיטת אמו נפקא לן בגמרא מדכתיב כל בהמה מפרסת פרסה וגו' מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו ודרשינן מיניה בהמה בבהמה לרבות את הולד:

24 מן הטחול ומן הכליות שבבהמה אסור באכילה. ואע"פ שהניחו בתוך הבהמה לא הותר בשחיטה ולהכי נקט טחול וכליות משום דמידי דלא מטרפא ביה נינהו:

25 גמ' ואבר עצמו אסור. מאחר שיצא ממחיצתו קודם שחיטה ואע"פ שהחזירו קודם לכן דאמר קרא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר מדכתיב בשדה מוכחינן הכי דמאי טרפה אילימא טרפה ממש א"כ מאי שנא בשדה והרי בכל מקום שנטרפה אסורה אלא ודאי האי בשדה לשון חוץ הוא וה"ק בשר שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא כטרפה מה טרפה אין לה היתר כיון שנטרפה אף אבר שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו תקנה לעולם ואפילו חזר ונכנס בפנים. וכתב הרא"ה ז"ל שמכאן יש ללמוד לכל טרפיות שאם נחתכה הבהמה באותו מקום טרפות שהיא מתה ואילו היתה חתוכה למעלה מאותו מקום היתה חיה שכל שנחתכה במקום שהיא מתה בו שוב אין לו תקנה לחתכה למעלה ממנו ואע"פ שאילו היתה נחתכת שם מתחלה היתה חיה כמו שיתבאר בפרק זה בס"ד ומוכיחים מהאי קרא דכיון שנטרפה שוב אין לה היתר דהכי אמרינן בגמרא מאי תלמודא אמר רבא כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר:

26 והא דתניא בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה ואח"כ שחט את אמו מותר באכילה. האי מותר אמקום חתך קאי כמו שפירשתי במשנתינו שחט את אמו ואח"כ החזירה אסור באכילה מקום חתך:

27 שבחוץ טמא. דילפינן בהעור והרוטב שאבר מן החי מטמא כאבר מן הנבלה:

28 שבפנים טהור. שמחיים לא קבל טומאת אוכלין:

29 גרסי' בגמ' דף סט. מהו לגמוע חלבו. כלומר של עובר זה שהוציא את ידו ואבר עצמו אסור מי אסרינן חלבו מפני שהוא בא אף מאבר זה ובעיא לה הכי חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי ושרי האי נמי לא שנא או דילמא התם אית ליה תקנתא לאיסורא בשחיטה הכא לית ליה תקנתא לאיסורא בשחיטה. וה"פ חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי ושרו שאע"פ שחלב הבא מן הטרפה אסור וכדתנן דף קטז: כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה ואף חלבה של זו כיון שמאבר אסור הוא בא ואיכא למימר דליתסר דלא דמי שאבר זה אין בו איסור מחמת עצמו משום טרפה כלל אלא מפני שהוא כאבר מן החי וכיון שכן מה הפרש בין חלב זה לשאר חלב הבא מן החי מי גרע חלב הבא מכח אבר אחד חי מחלב הבא מכח בהמה שכולה חיה או דילמא מיגרע גרע דהתם חיותה עומד לתקן ע"י שחיטה אבל חיותו של אבר זה אין לו תקנה עולמית ולא איפשיטא בעיין הילכך נקיטינן בה לחומרא וחלבו של עובר זה אסור וכן כתב הר"ם במז"ל בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות:

30 ואיבעיא לן תו בגמ' דף ע. לענין בכור הלכו באיברים אחר הרוב או לא הלכו באיברים אחר הרוב ואוקימנא לה כגון שיצא חציו ברוב אבר וקא מיבעיא לן ההוא מיעוט אבר דגואי מהו למשדייה בתר רוב אבר כלומר והוי כאילו יצא רוב בכור זה וקדוש ולא איפשיטא ולחומרא ואע"ג דלענין בכור איתשיל נפקא מינה לענין איסור יוצא דאע"ג דקי"ל כרבי יוחנן דאמר אין לידה לאיברים שאם יצא חציו ברוב אבר כאילו יצא כולו דמי ואינו ניתר בשחיטת אמו דדילמא כי קאמר ר' יוחנן אין לידה לאיברים ה"מ בדאיכא רוב עובר מבפנים:

31 ת"ר אבר מן החי נוהג בבהמה ועוף בין טהורים בין טמאים דברי ר"מ. דקסבר דאתי איסור אבר מן החי וחייל אאיסור טמאין וישראל האוכלו חייב שתים ותכ"א אנו נוהג אלא בטהורים דלא אתי איסור אבר מן החי וחייל אאיסור טמאים:

32 לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי. משום דאיכא מקצת איברים שהנשמה תלויה בהן מפיק כולהו בהאי לישנא ולחיובא דאבר מן החי בעינן שיהא בו בשר גידין ועצמות דאע"פ שאין בו כזית בשר מיחייב:

33 ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי. והיינו לישנא דבשדה כלומר שנעקר ממקום חבורו ובשר מן הטרפה כפשטיה דקרא וכיון דאפקינהו קרא בחד לישנא לא לקי אתרוייהו אלא חדא:

34 חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה. בבהמה לרבות את הולד. שדי בהמה דרישא אבבהמה דסיפא ודריש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו שהכל ניתר בשחיטתה:

35 בעינא פרסות וליכא. דהכי משמע שתי פרסות ומעלת גרה הנמצאים בבהמה תאכלו:

36 קלוט במעי פרה ליתסר. אם היו פרשותיו קלוטות ליתסר ואנן אמרינן לעיל בגמרא דשריא:

37 תנא דבי רבי ישמעאל בר' שמעון בן יוחאי. מצינו משנת מדרשו של רבי ישמעאל בתלמידיו של ר"ש בן יוחאי:

38 פרסה בבהמה תאכלו. קרא כתיב פרסה וכתיב פרסות אי זה שתמצא פרסה או פרסות בבהמה אבל ביונה לא פרסה איכא ולא פרסות. ויש מי שכתב דכולה מילתא בפרסות תליא הילכך מצא בה דמות בהמה ורגליה כרגלי יונה או שאין לה רגלים כלל אסורה דפרסות בעינן מיהו מצא בה דמות יונה ויש לה פרסות כבהמה ספיקא הוי מדאמרינן בנדה בפרק המפלת דף כג: אליבא דר"מ דאמר בהמה במעי אדם ולד מעליא הוא אדם במעי בהמה מהו ונפקא מינה לאישתרויי באכילה ואמרינן ותפשוט ליה מדר' יוחנן דאמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה ודחינן התם לא פרסה איכא ולא פרסות איכא הכא פרסה מיהא איכא אלמא אפילו באדם דאית ליה פרסה מיבעי לן אי חשיבא פרסה דידיה או דילמא בהמה בעיא וכ"ש בדמות יונה שאין במינה פרסה שאע"פ שרגליה כרגלי בהמה איכא לספוקי אי מהני או לא. אבל בתוספות כתבו דלאו בפרסה ממש תליא מילתא אלא במין שיש לו פרסה הילכך מצא בה דמות בהמה אע"פ שרגליה כיונה מותר דמ"מ מין שיש לו פרסה הוא דאי לא תימא הכי רבי יותנן דאשמועינן דמצא בה דמות יונה אסורה באכילה הוה ליה לאשמועינן רבותא טפי דאפילו דמות בהמה שאין לה רגלים או שרגליה כרגלי יונה אסורה אלא ש"מ במין תליא מילתא וכל שיש במינו פרסה אע"פ שאין לו מותרת ודמות יונה אע"פ שרגליה כרגלי בהמה אסורה כיון שאין במינה פרסה דע"כ לא מיבעי לן בנדה באדם במעי בהמה אי חשיבה פרסה דידיה אלא משום דאדם מין שיש לו פרסה הוא ואפ"ה מספקא לן דילמא פרסות בהמה בעינן אבל דמות יונה שאין במינה פרסה פשיטא שאין פרסותיה מתירות אותה: